מה קמפיינים ציבוריים לעידוד שינוי אורחות חיים גם ללא מימד ערכי כמו במעבר לטבעונות, יכולים ללמד את התנועה לזכויות בעלי חיים? נציג את ההצלחה ההיסטורית של מעורבות מערכתית במאבק נגד עישון, ואיך זו הצליחה לעורר שינוי אישי בהרגלי הצריכה היומיומיים של מאות מליוני אנשים, איפה שהסברה וחינוך כשלו. חלק ראשון בסדרה על כוחו העולה של אקטיביזם השינוי המוסדי.

המעבר מ'למה' ל'איך'. חלק א': כשהידע לא מספיק, אפילו כשחיינו תלויים בזה

19.08.2020 מאת: שלי אברט

עידן חדש

בסדרה הזו אנסה לטעון שהעשור האחרון מהווה עידן חדש בתנועה העולמית לשחרור בעלי חיים, עם יותר ויותר אקטיביזם שמוקדש למבט כלל מערכתי, שהפוטנציאל שלו להוביל שינוי חברתי רחב עדיין רק גורד ברמת פני השטח.
הסדרה תעסוק בקמפיינים ציבוריים לעידוד שינוי אורחות חיים גם ללא מימד ערכי כמו במעבר לטבעונות, מה אחוז התומכים בזכויות בעלי חיים באופן תיאורטי כבר היום, באופן שבו ההרגלים שלנו עשויים לבלום שינוי אישי (גם אם אנחנו ממש שואפים לממש אותו!), ותשאל איך בזכות מעורבות אסטרטגית אותם מנגנונים ממש יכולים דווקא להעצים אנשים ולעודד אותם לקיים אורח חיים שהם יותר שלמים איתו. חלק ראשון בסדרה.

בעשורים האחרונים הצטבר גוף ידע עשיר על הדרכים האפקטיביות ביותר לעידוד שינוי התנהגות. מדובר בניסיון המעשי של מנעד רחב של גופים החולשים על תחומי חיים שונים - בנקאות והתנהלות פיננסית, ממשל, קמפיינים לבריאות הציבור, אקטיביזם אקולוגי, מכירות ועיצוב פנים. כולם חולקים דמיון משמעותי: הם שמים דגש על שינוי ברמה המערכתית כדי ליצור תנאים המקלים על אנשים לפעול אחרת מכפי שנהגו בעבר, במקום פניה אישית בניסיון לשכנע כל פרט ופרט להשתנות. היוזמות הללו משיגות תוצאות שלא נראו לפני כן, וזה לא מפתיע-  הן מבוססות על ידע מדעי בתחומי הפסיכולוגיה, החברה והכלכלה, כולל על עבודותיהם של זוכי פרסי נובל. 



אפשר לראות איך גם התנועה לשחרור בעלי חיים אימצה לאחרונה את התיאוריות והפרקטיקות הללו כדי להוביל שינוי - הן ברמה המעשית והמיידית, והן ברמה הערכית וארוכת הטווח, במטרה ליצור מציאות חומלת יותר.
מגוון יוזמות השואפות להנגיש את הטבעונות למען, הפיכתה לנוחה וזמינה בכל מקום (ע"י הרחבת המבחר, או אפילו "רק" הדגשת הטבעונות של מוצרים קיימים), למיינסטרימית ובעלת נוכחות, הן דוגמאות נהדרת להפנמת כוחו של השינוי המערכתי.

תפנית בעשור האחרון

העשיה הזאת נראית לנו היום טבעית במפת האקטיביזם, אבל עד לא מזמן כמעט כל העשייה בתנועה עדיין התמקדה בהסברה הקלאסית - כזו המבוססת על פניה לאנשים פרטיים וחשיפתם למידע, במטרה שזה יעורר בהם את השינוי הנכסף. רק בעשור האחרון צמחו ארגונים כמו Good Food Institute, מאות יוזמות מחקר פרטיות בתחום טכנולוגיות מזון וחלבונים אלטרנטיבים, עמותות חדשות כמו Veganuary וגם עמותות ישנות כמו HSUS עשו שינוי פאזה והצטרפו אל התחום.

 


כמו בכל נקודת מפנה היסטורית קשה עדיין לדעת מה יהיו ההשלכות, אבל ישנן סיבות טובות לחשוב שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ושפריצות דרך משמעותיות יקרו במסע לעיצוב מציאות טובה יותר עבור בעלי חיים. כדי להסביר את הטענה, הסדרה הזו תוקדש לרעיונות מאחורי כוחו העולה של השינוי המוסדי.

בחלק הראשון אציג שני מקרי מבחן המתארים קמפיינים ציבוריים רחבים הקוראים לשינוי הרגלים אישיים ללא מימד אידיאולוגי. אחד מתאר הישג היסטורי, בעוד שהשני עד היום נותר מאחור.

המאבק בעישון כמודל לשאר העולם

כיום המאבק נגד עישון סיגריות בארה"ב הוא מודל עבור שאר העולם, אבל בתחילת דרכו הוא דישדש, כשבעשוריו הראשונים הוא התמקד בחינוך ציבורי בלבד.
כבר בשנות החמישים פורסמו עדויות על נזקי העישון וקישור בינה לבין מחלות סופניות, והתהודה לגביהם רק הלכה וגברה בשנות השישים והלאה. הסכנות היו ברורות - עוד ב-1969  כ-70% מהאמריקאים ידעו לקשר בין עישון לנזקים גופניים. אפשר היה לצפות שהידע הזה יניע אנשים מההרגל שמסכן אותם, אבל זה לא קרה. מגמת העישון נותרה יציבה -  ב1964 פורסם דו"ח ממשלתי חריף נגד עישון שזכה לפרסום רחב, ובמהלכה גם בוצע סקר לפיו 40% מהאמריקאים עישנו. ב-1973, כשנשאלו בשנית, עדיין 40% מהאמריקאים עישנו! 

רק במהלך שנות השבעים חלה ירידה בשיעור המעשנים - זמן קצר לאחר שנעשתה חקיקה ששינתה לחלוטין את המציאות היומיומית של כל מעשן. הושתו איסורים על עישון במשרד, בתחבורה ציבורית, או בחופים, הוטל מס על סיגריות, צומצמה הנגישות של קניית הסיגריות (למשל, נאסרו לשימוש מכונות סיגריות שנהגו להיות מוצבות במרחב הציבורי, בדומה למכונות חטיפים או שתיה מתוקה כיום). יצרו לאנשים סביבה פחות תומכת עישון, ומאז מגמת הירידה הייתה מתמשכת. כיום רק כ15% מהאמריקאים מעשנים.

בהתחשב בפרק הזמן הקצר מבחינה היסטורית- כשני דורות בלבד, החקיקה הזו נחשבת להצלחה נדירה בהובלת שינוי אישי בחייהם של עשרות מיליוני אינדיבידואלים דרך השינוי הכלל-מערכתי. 

"תוכנית החמש ביום"

לעומת זאת היה קמפיין נוסף למען בריאות הציבור, שלא זכה לכאלה הישגים. "תוכנית החמש ביום" להגברת צריכת הירקות והפירות הושקה ב1991 בהובלת המכון האמריקאי למאבק בסרטן. המהלך נחשב להצלחה מבחינה הקניית ידע אבל בתחום המימוש שלו - הרבה פחות.

לפני שהחל הקמפיין 11 אחוז מהאמריקאים צרכו את חמש המנות, ובתחילת שנות האלפיים - הנתון עדיין עמד על 11 אחוז. גם ב-2007 הוקם קמפיין עידוד צריכה דומה, אבל בדיקה העלתה שסך הצריכה נשארה יציבה ונמוכה, ובשנים שלאחר מכן אפילו נרשמה ירידה בדפוסי הצריכה האמריקאים של ירק ופרי.

יוזמות דומות נוסו במדינות נוספות בעולם וכיום "תוכנית החמש ביום" מהווה מילה נרדפת להצלחה מוגבלת ביותר. למשל, 86% מהציבור הבריטי בסקר מ2012 הביע מודעות להמלצה של צריכת 5 מנות, אבל רק 28% מיישם זאת.

במילים אחרות ההצלחה החינוכית היא חד משמעית, אך היעד האמיתי - שינוי הרגלי צריכה בפועל של מיליוני פרטים - נותר מוגבל בשתי המדינות.

למה אחד מצליח והאחר נכשל?

אז למה קמפיין אחד הצליח בסופו של דבר בעוד שהאחר נכשל? בהנחה שבריאותנו היא אחד הדברים היקרים לנו, מתבקשת השאלה: למה המידע לא מספיק כדי לעורר השפעה? אינטואטיבית היה הגיוני לצפות שהצגת העובדות המובהקות לגבי נזקי העישון, או החיוניות של ירקות ופירות במניעת מחלות, תוביל לכך שכל אחד יאמץ את ההנחיות הללו בחייו האישים. אבל הדפוס הוא ברור, וזה לא קורה בפועל. החלק של ה"למה" לא מספיק בכדי להתניע שינוי, לעומת ה"איך", שמצליח.

זה נשמע אבסורדי, אבל העברת חקיקה שמחייבת אדם להקים את עצמו מהכיסא וללכת כמה מטרים מחוץ למשרד על מנת להדליק סיגריה הייתה אפקטיבית יותר מאשר כל המידע שהורעף עליו במשך השנים לגבי הסיכון לחלות בסרטן.

 



לאדם הפרטי בשגרת יומו הסואנת קשה ליזום תפנית ולשבור הרגלים אפילו כשהוא בכנות היה מעוניין בכך. למה שינוי התנהגות הוא כל כך מאתגר וכמה זה עשוי להוות חסם בהתקדמות לטבעונות? כל זאת ועוד בטקסט הבא:)

 

לחלק ב' - מיתוס הבריאה הספונטנית של כח הרצון

לכתבות נוספות במדור

© כל הזכויות שמורות ל-Vegan-Friendly

אתר זה אינו תומך בדפדפן אינטרנט אקפלורר 7

עם זאת, תוכל לעדכן את הדפדפן שלך לדפדפן מודרני בקלות על ידי לחיצה על אחד הלינקים הבאים

Chrome Firefox Opera