בהמשך לתוצאות המאכזבות של קמפיינים חינוכיים בעד אורח חיים בריא, נביט על רמת הפרט- על מגבלות כח הרצון האישי של כל אחד מאיתנו, והיותו משאב מתכלה.

המעבר מ'למה' ל'איך' חלק ב': מיתוס הבריאה הספונטנית של כח הרצון

23.08.2020 מאת: שלי אברט

המאמר הקודם הציג איך במבחן התוצאה קמפיין שפנה לשינוי סביבתי רוחבי, ויצר תנאים נוחים יותר עבור עשרות מיליוני אינדיבידואלים לשנות את ההתנהגות האישית שלהם, הצליח הרבה יותר מאשר קמפיין שלא עשה זאת, אלא התמקד בהנחלת ידע בלבד בציפיה שכל אינדיבידואל יאמץ שינוי באורחות החיים שלו. המידע בפני עצמו, אפילו בנושאים הכי חיוניים לאדם כמו בריאותו האישית, פשוט "לא עשה את העבודה".

אז למה לאנשים כל כך קשה ללכת בדרך הנכונה עבורם? חלק גדול מהתשובה מצוי בוכח הרצון שלנו, ובמגבלותיו.

מבחן העוגיות והצנוניות

המנגנונים הנפשיים של יכולת האיפוק שלנו הומחשו במחקר העוגיות והצנוניות, שזכה עם השנים למעמד אייקוני וכמעט ידוע לשמצה ברשעותו: בשלב הראשון של הניסוי הושארו כל משתתפים בחדר אפוף ניחוחות אפיית עוגיות שוקולד, ולידם שולחן עוגיות ושוקולדים שונים. חלק מהמשתתפים הורשו להנות מהמבחר המתוק, אבל קבוצה מסוימת התבקשה להמנע מכך. במקום, הם הוזמנו לנשנש...צנוניות. 

לאחר מכן הנבדקים בשתי הקבוצות קיבלו משימות מתמטיות טרחניות שנועדו להעיק עליהם. הפער בין הנכונות של המשתתפים להקדיש מעצמם היה מיידי ומוחשי - קבוצת הצנונית הקדישו מספר נמוך בהרבה של נסיונות להגיע לפתרון התרגילים, והשקיעו פחות ממחצית מהזמן באתגרים הללו, לעומת קבוצת השוקולדיים (וגם לעומת קבוצה שלישית, של בקרה, שלא נחשפה לאף סוג מזון).

במילים אחרות, חברי הקבוצה שהתבקשו להתאפק ולהתנגד לפיתוי המתוקים כבר לא יכלו למצוא בעצמם את הכוחות לבצע עוד משימה מייגעת. הם פשוט היו מותשים מידי. החוקרים תיארו את הקושי של המשתתפים שהתבקשו לגייס כח רצון, וכמה ניכר היה המאבק שלהם מול הגירוי שמולם, חלקם אפילו הרימו את העוגיות והריחו אותם, או שלחו מבטי ערגה ארוכים לעבר שולחן המתוקים.

משאבים מתכלים

מחקר זה ודומים רבים שנעשו בעקבותיו, העלו שאיפוק ושליטה עצמית הם משאבים מתכלים. כמו בהרבה תחומי חיים אחרים, אחרי מאמץ אנחנו מתעייפים ומוגבלים ביכולות שלנו.  

נדמה לי שאין כמעט מי שיקרא את תיאור המחקר ולא ירגיש הזדהות אישית עם השבירה שחוו חברי קבוצת הצנוניות, אבל חשוב לזכור - התפיסות החברתיות המקובלות סביבנו דווקא כן נוטות לצפות מאינדיבידואלים פשוט "למצוא בתוך עצמם" את יכולות השליטה. ז"א, מבחינה תרבותית, הדימוי הוא עדיין של כוחות שנוצרים יש מאין, וזאת בניגוד לידע המחקרי בתחום. 

דימוי מיתי

בתנועה לשחרור בעלי החיים, לדעתי, הרושם הזה דומיננטי במיוחד: קיים דימוי מיתי כאילו אם רק נציג לאנשים את העובדות (בין אם מדובר במידע על האלימות השיטתית במשקים, מידע על הנזק הגופני בצריכה מהחי, או ההרס הסביבתי), הם יצליחו לגייס את השליטה העצמית כדי לעשות מפנה לעבר אורח חיים טבעוני. 

דווקא במובנים קריטיים, האתגר של האדם השואף להתקדם לטבעונות גדול בהרבה: מדובר במאבק בדפוסי הרגלים שכבר התקבעו בחייו מאז שהוא זוכר את עצמו. מבחינת החיווט המוחי, עבור כולנו, המומנטום יהיה לטובת הפעולה שבוצעה כבר אלפי פעם. בנוסף, המעגלים החברתיים של השואף לטבעונות ככל הנראה אוכלים מזון מן החי, וכשכולם סביבנו בוחרים להעלים עין מעוול, קשה להיות הקול הבודד שעומד מנגד (על כך נרחיב בהמשך).

בניגוד למצב במחקר, לא מדובר בגיוס כח רצון נקודתי אלא פעולה מתמשכת, ועבור רבים מספיק כמה נפילות כדי "להשבר".

מחשבות ומעשים לחוד

ההבנה שיכולות השליטה העצמית של האדם הפרטי מוגבלת מחייבת אותנו לשאול עד כמה "מבחן ההתנהגות"  - הצריכה מהחי - מהווה עדות לגבי עמדתו של אותו אדם בשאלה איך ראוי להתייחס אל בעלי חיים. נעשו ניסיונות למדוד את העמדות העקרוניות בנפרד, מתוך ההבנה שעשויה להיות אי הלימה בין המחשבות להתנהגות, ועל כך בפרק הבא. 

לחלק ג' - חמלה בעולם מורכב

לכתבות נוספות במדור

© כל הזכויות שמורות ל-Vegan-Friendly

אתר זה אינו תומך בדפדפן אינטרנט אקפלורר 7

עם זאת, תוכל לעדכן את הדפדפן שלך לדפדפן מודרני בקלות על ידי לחיצה על אחד הלינקים הבאים

Chrome Firefox Opera